מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' שוורץ ואח'

החלטה

לפני בקשת רשות ערעור שהגישה המבקשת על החלטתו של רשם ההוצל"פ כב' הרשם אריה ביטון מיום 6.12.09, לפיה קבע הרשם הנכבד כי על המבקשת – הזוכה, לספק לחייבת – היא המשיבה 2 (להלן: "המשיבה") סידור חלוף בסך של 3,000 ₪ לחודש כדמי שכירות למשך כל ימי חייה.

פסק דין שניתן על ידי בבקשה ביום 21.2.10, בוטל בהחלטתי מיום 25.3.10, לאחר שזה ניתן מבלי שהיתה לפניי תגובת המשיבה לבקשה.

תגובת המשיבה לבקשה הוגשה ביום 21.4.10. המבקשת הוסיפה והגישה תשובה לתגובה מטעמה.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בעיון רב, שקלתי בדבר פעם נוספת, ובחנתי הפסיקה הרלבנטית בסוגיית הדיור החלוף, הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות.

קביעתו של הרשם המלומד לקביעת סידור חלוף למשיבה למשך כל ימי חייה, נקבעה על ידו לאחר שקיים דיון במסגרתו נחקרה המשיבה ולאחר ששקל כלל הנתונים שהובאו לפניו.

הנימוקים שעמדו בבסיס החלטתו של הרשם לקביעת הסידור החלוף למשך כל ימי חייה של המשיבה הינם כדלקמן:

מדובר באישה אלמנה בת 72 המתקיימת מקצבת זקנה ושארים של המוסד לביטוח לאומי בסך 2250 ₪, לחודש.

עם המשיבה מתגוררת בתה הבגירה המוכרת כבעלת נכות נפשית בשיעור 75% ומתקיימת מקצבת נכות בסך של כ – 1,800 ₪ לחודש.

למשיבה אין עזרה או תמיכה מבני משפחה אחרים.

למשיבה חובות נוספים שאין בידה לעמוד בתשלומם בנוסף על הוצאות אחזקת הבית וכלכלתו.

לאחר חקירתה של המשיבה בפניו לא מצא הרשם בין הוצאות המשיבה כל הוצאה משמעותית מיותרת.

מהנתונים שנפרשו בפניו לא מצא הרשם כי יש ביכולתה של המשיבה להשיג קורת גג אחרת למגורים לאחר שתימכר דירתה וכן כי אין ביכולתה של המשיבה להיעזר במקורות מימון חיצוניים לרכישת דירה אחרת.

כספי ההלוואה שנטלה המשיבה מן המבקשת לא שימשו לרכישת דירתה של המשיבה.

לטענת המבקשת, נסיבות המקרה דנן, אינן עומדות בקריטריונים כפי שנקבעו בפסיקתו של בית המשפט העליון לקביעת דיור חלוף למשך כל ימי חייו של החייב. לטענת המבקשת מדובר בסעד השמור למקרים חריגים בהם נסיבותיו האישיות של החייב קשות עד כדי כך שנראה כי אין כל ברירה אחרת.

ואולם, עיון מעמיק בפסיקת בית המשפט העליון הביאני לכלל מסקנה כי המקרה דנן נכנס בגדרם של אותם מקרים חריגים בהם נפסק כי זכאי החייב לדיור חלוף למשך כל ימי חייו.

סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההוצל"פ) קובע כדלקמן:

(א) היו המקרקעין שעוקלו משמשים, כולם או מקצתם, בית מגורים לחייב, רשאי ראש ההוצאה לפועל להורות על מכירת המקרקעין ועל פינוי החייב ובני משפחתו הגרים עמו מהמקרקעין, ובלבד שהוכח תחילה, להנחת דעתו, שיהיה לחייב ולבני משפחתו הגרים עמו מקום מגורים סביר, או שהועמד לרשותם סידור חלוף.

(ב) ראש ההוצאה לפועל רשאי לקבוע שהסידור החלוף יהיה בהמצאת דירה אחרת או בתשלום פיצויים או בדרך אחרת.